יום לפני הטיול של הבן שלי מביה"ס.

צריך להביא בקבוק ליטר וחצי של מים.

אני בסופר, מביט על כל 3,200 סוגי המים.

אם היה לי בקבוק ליטר וחצי ריק בבית, הייתי ממלא אותו ממכשיר המים והייתה נחסכת ממני ההתלבטות הזו. אבל רצה הגורל ואין לי בקבוק, אז הנה אני בסופר, מול מדפי המים (מדפים. ברבים, כן?).

עכשיו, זה לבן שלי, אז אני הולך לקנות את הכי טוב.

בטח לא מותג הבית, כי זה מה שהם אוספים אחרי הספונג'ה בסופר ושמים בבקבוקים.

בטח לא הבקבוק הכי זול, כי למה הוא הכי זול? כי הוא לא טוב.

בטח לא המותג הזה כי אני לא סומך על המפעל שלהם, נראה לי שהבקבוקים עומדים שם בשמש לפני שהם מועמסים על המשאית.

ובטח לא המותג ההוא, כי הוא מקומי, ומים מחו"ל ברור שהם יותר טובים.

מים.

זה יוצא מהברז וזה סבבה לגמרי, אז למה כל כך קשה לקנות בקבוק מים?

כי מיתוג.

כי יש מים בבקבוק צבעוני ועם פרסומות של אנשים שקיבלו אנרגיה מלשתות את המים.

כי יש מים עם פקק מיוחד שממותג כספורטיבי וצעיר.

וכי כדי לשווק מים, מה הם יגידו לנו? המים שלנו מכילים..... מים?

אז המים עטופים בחוויה שכשאנחנו רואים את הבקבוק על המדף, אנחנו נזכרים בה.

ולכן אנחנו משוכנעים שהמים של X הם הרבה יותר טעימים מהמים של ,Y ואנחנו מוכנים להישבע שאנחנו מרגישים את ההבדל בטעם. כי זה טעים והשני לא ניתן לשתיה ממש.

וככה אנחנו קונים מים ומרגישים שניצחנו.

כי החוויה שלנו שלמה עכשיו.

הבן שלי מסיים לאסוף את כל ממתקי הסופר בשביל הטיול, בלי להשאיר אחד לקונים האחרים ומצטרף אליי.

אחרי עומס יתר של סוגי מים הבנתי שאי אפשר לבחור, ואני שואל אותו אילו מים הוא יותר אוהב.

"הנה", התשובה שלו חד משמעית, "אלה עם התמונה של מפרץ ההרפתקאות".

מיתוג זה לא רק לוגו, זה גם תמונה של סדרת טלויזיה על בקבוק 😉